הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)לא לדתיים בלבד, לא למסורתיים, לא לנשים בלבד, לא לגברים בלבד, לא לחרדים, לא לרפורמים, לא לחילוניים, לא לחוזרים בתשובה, לא לדתלשי"ם, לא לשאבבניקים, לא לאף תת קבוצה ולאף הגדרה מסוימת שאדם מגדיר את עצמו – ניתנה התורה. היא ניתנה לכלל האומה הישראלית: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' א-לוהיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם, וגירך אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מימיך". אין מדובר בנחלת גן עדן פרטית לאדם כלשהו, או בקיומם של הברכה והקללה המיועדת לאדם שייחד עצמו לעבודת ה'. בוודאי שיש גם שכר פרטי, והדבר יונק מהבחירה החופשית של האדם: "… והם דברים חיים וקיימים לעד, שהיסוד האינדיבידואלי לא יוכל לעולם להיות נשמט לגמרי מכל רוח כביר וכללי" (איגרות הראי"ה קי). אולם יסוד הכל הוא מעמדה של האומה.
קשה למצוא מדרש יפה יותר ומוכר יותר המתאר את המציאות הזו: "תני רשב"י: משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה ? אמר להם: מה אכפת לכם?! לא תחתי אני קודח?! אמרו לו: שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה…" (ויקרא רבה ד, ו). כולנו בספינה אחת מול ריבונו של עולם, ותתי ההגדרות השונות אינן מוסיפות דבר למהות יסודית זו.
לפיכך, בשעה שאנו עוסקים בדרכים השונות שבחר עם ישראל כדי לממש את הברית הזו – אנו חייבים לבחון אותן בתמונה כוללת ורחבה, ולראות האם הן קירבו את עם ישראל במובן הרחב והכולל לריבונו של עולם, או חס ושלום הרחיקו אותו. בנקודת בחינה עצמית זו – יש הרבה פרדוקסים. אחד העיקרי שבהם הוא שככל שקבוצה מסוימת סוברת שיש להגביהה את החומות ולמדר את האחרים מלהיות חלק מהברית, בכלל רפיסותם וחוסר המחויבות המלא – היא משיגה יחד אחד אך משלמת מחיר יקר בהרחקה מהתמונה המלאה של הברית הכלל ישראלית. והדבר עלול להיות נכון גם לכיוון ההפוך: ככל שהתביעות וההתנהגות הראויה לאור ההלכה יוצאות מהשיח היהודי הציבורי כך מתרחק עם ישראל מזהותו, וממימוש חלקו בברית.
על כן, במקום לעסוק בשיפוטיות של אחרים, טוב לו לכל אחד ולכל קבוצה לעשות את הטוב והמאיר, ולאהב שם שמיים על הבריות על פי דרכה. בשעה שתשומת הלב מבוססת על ענווה ותודעת שליחות, המכירה בכך שכל אחד מאתנו הוא רק איבר באומה, והייעוד הוא משותף – להיות גוי אחד בארץ, ששומר את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, ומתעלה עוד ועוד ללכת אחר ה' ולדבקה בו – כך עוסק כל אחד בהוספת אורה בדרך בה הוא מאמין, ולא בניסיון המתמיד לשלול את ההולך בדרך אחרת ולהרחיקו.
חלק מההתבוננות על השנה שעברה ובעיקר על ייעודי השנה הבאה מופנה אפוא לקבלה עצמית של חיזוק הברית שבין כנסת ישראל על כל רבדיה ובין הקב"ה, ותנועה מתמדת של תיקון ותשובה. בשעה שזו נקודת המבט על חיינו – אנו מוסיפים צדק ואורה ולא קובלים על הרשעה.
(נצבים וילך תשפ)
